הכלבה שלי מתה: חמש מחשבות על פרידה

את הפוסט הזה אני כותבת בחודש פברואר 2021, בדיוק חודש אחרי שנובה, הכלבה שלי, מתה. נובה היתה איתנו 14 שנה. התאהבנו בה בצער בעלי חיים והיא הפכה אותנו למשפחה, עוד לפני שנוספו ארבעה ילדים. נובה באמת היתה יוצאת דופן, והפרידה ממנה היתה לי קשה מנשוא. אמנם הבלוג הזה אינו עוסק בדרך כלל בפרטים אישיים כל כך מהחיים שלי, אבל במקרה הזה לא היתה לי ברירה. המילים רוצות להכתב, ואני מקווה שיעזרו במשהו לאלו מכם שקוראים.

הליכה: אל תוך הכאב, בתוך הכאב, למקום ללא כאב

נובה מתה בתשע בבוקר ביום שבת. כשהגיע הערב, החלטתי לצאת עם נובה בלי נובה, וכך המשכתי בכל יום שעבר. זה הפך להיות הרגל, הילדים ראו אותי נועלת נעלי ספורט ושאלו "שוב את יוצאת עם נובה בלי נובה?" והייתי מחייכת ואומרת כן. אני יוצאת. בכל יום שבעבר ההחלטה גמלה בליבי, והפכה להיות ברורה ומודעת – לא לאבד את אורח החיים הבריא שחיים עם כלב מביאים ולהמשיך ללכת.

בשבועות הבאים הלכתי כל הזמן. בתחילה ביקשתי לשחזר את הצעדים שהלכתי עם נובה, לעבור בכל מסלולי הטיולים שיצאנו אליהם יחד. בכל צעד כזה הרגשתי שאני נוגעת בכאב (ואולי משחררת אותו?) ועם הכאב הגיע הבכי. עם הזמן הפסקתי לבכות והתחלתי להשתמש בזמן ההליכה להעלאת זכרונות. שלא כהרגלי, הלכתי מבלי להקשיב למוזיקה או פודקאסט והקדשתי את כל זמן ההליכה לפתיחת מגירות זיכרון במוח. ממש עברתי שנה, שנה, נזכרת בתקופה, פותחת זכרון, כואבת אותו, מחייכת אליו או בוכה וממשיכה הלאה.

הקלישאה הגדולה מכולן: זמן

אולי יותר מהכל, נתתי לעצמי זמן. לא דחקתי את הרגשות פנימה בניסיון להמשיך עם החיים. אחרי שנובה מתה, השארנו את השמיכות שלה באותו המקום שבו היא שכבה גם בשעות האחרונות שלה. נתנו להכל להשאר כמו שהיה. אחרי זמן מה, שאלתי את עופר אם הוא מוכן להפרד מהשמיכות, והוא עדין לא היה מוכן, וזה היה בסדר. השמיכות עדין באותו המקום, אפילו שעבר כבר כמעט חודש. וזה בסדר. אני מרגישה שהפרידה מנובה היתה משוחררת הרבה יותר מפרידות אחרות בחיים שלי, ואולי גם בזה, היא ממשיכה להיות המלווה הרוחנית שלי גם אחרי שהלכה, וללמד אותי איך להתמודד עם אבל ופרידה.

הכלבה שלי מתה ואני צריכה להפרד מתקופת חיים שלמה

נובה היתה בת משפחה וחברה, שותפה לרגעים הכי קשים שלי ולרגעים הכי מקסימים, אולם בשלב כלשהוא הבנתי שהפרידה ממנה היא לא רק פרידה ממנה, אלא מתקופת חיים שלמה. את נובה לקחנו כשהיינו זוג צעיר לפני חתונה, נובה היתה עדה לבניית המשפחה שלנו, לבנייה של האני שלנו, כל אחד בנפרד ושנינו יחד.

נובה סימלה בשבילי את ההתחלה, את הזוג הצעיר, את האהבה הרומנטית, את הפרפרים בבטן. כשאיבדנו את נובה הבנתי שאני צריכה להפרד גם מזה. אנחנו במקום טוב עכשיו, מקום בוגר יותר, אוהב לא פחות, ובכל זאת שונה.

יצירתיות כדרך התמודדות

ציירתי את נובה וכתבתי על נובה המון מאז שהיא הלכה מאיתנו. בכל דף ביומן שלי, היא קיימת עכשיו וזה עושה לי טוב. שרון שמלווה אותי בכתיבה, הציעה לי בשבוע הראשון אחרי שנובה מתה, להפגש ולכתוב עליה וזה היה מפגש מדהים, יצאתי ממנו אחרת. אחריו, כשהבנתי מה נובה מסמלת בשבילי, יכולתי להתחיל להחלים ולהפרד ממנה באמת.

אז זה כבר לא קשה?

ברור שזה עדין קשה. בכל פעם שנשארת קופסת קוטג' ואין למי לתת את הסוף, או שיונתן מפיל כמויות של אוכל על הרצפה ואני באמת צריכה לאסוף אותם (נובה היתה המנקה הכי טובה בבית), בכל פעם שאני נכנסת הביתה, או יוצאת ממנו, המוות של נובה עדין נוכח, והלב שלי עדין מתכווץ.

אני יודעת שכלב חדש יצטרף אלינו בעתיד, ויחזור לשמח אותנו. אנחנו אנשים של כלבים.

שלוש מחשבות לסיום

• הילדים. יש לנו ארבעה ילדים, בנים, בן 9, 7, 5 ושנה וקצת. הילדים הפתיעו אותי בדרך ההתמודדות שלהם עם המוות של נובה. חשבתי שהם יהיו עצובים הרבה יותר, אבל הם לא היו. ביום שבו היא מתה, הם בכו קצת, ונפרדו, וזהו. זה כאב לי, ורציתי שהם יהיו שותפים שלי לאבל ולפרידה, אבל הם לא היו. אחרי שבוע, כשנפגשתי עם הפסיכולוגית שלי והתלוננתי על כך, היא אמרה לי שהם דווקא עשו לי טובה גדולה. בזה שהם לא התפרקו, הם אפשרו לי להתפרק. וזה נכון כל כך, אם אחד מהם היה מגיב בצורה קיצונית, הייתי מתרכזת בו במקום בעצמי. אז תודה ילדים שלי. אוהבת אתכם.
• לבקשת בן ה7 שלנו, קנינו לכולם בובות נובה מאמזון והם התלהבו והתרגשו מהם מאד. מודה, גם אני ישנה עם בובת נובה לפעמים.
• מאז שנובה מתה, אני מרגישה שמשהו נפתח בלב ובמוח שלי. המוות שלה אפשר לי לפתוח אובדנים אחרים בחיים שלי, ויש גם בזה משהו מרפא. חלק מהאובדנים והטראומות האלו היו סגורים טוב טוב בצנצנות ללא יכולת לפתוח אותן ועכשיו, אני מוצאת את עצמי מטפלת גם בטראומות מהעבר, וגם על כך אני מודה לנובה. רק רציתי להגיד, שתדעו, שתהיו מוכנים, שמוות של כלב יכול לפתוח גם דברים אחרים בלב שלכם, ואם זו תקופה מתאימה ובטוחה מספיק לפתוח דברים כאלו, אני מוצאת שזה מבורך.

אז זהו, נותר רק לומר למי שקורא, אולי בעתיד, והכלבה שלו בדיוק מתה, שאני יודעת איך זה מרגיש, ואני מחבקת. חזק חזק. ואני כל כך אשמח שתכתבו תגובות, ותספרו מה עוד עזר לכם להתמודד, כדי שעוד אנשים בעתיד יוכלו להשתמש בפוסט הזה לריפוי.

אם אתם עצובים ורוצים לפרוק, הנה קטע הסיום של הסרט marley and me. בכי מובטח.

מחבקת,

יעל