במקרה.
ממש כך (:
באותה התקופה הייתי פיזיותרפיסטית במכון של מכבי בבאר שבע וקיבלנו כמתנה חודש ניסיון בהולמס פלייס שבדיוק נפתח. כן, זה היה ממזמן, לא בטוחה שהיום כבר מקבלים מתנות מגניבות כאלו…
נכנסתי לשיעור יוגה, ונהנתי.
ואז סיימנו את השיעור עם שוואסאנה (תנוחת ההרפייה) – והתמכרתי.
אני מתארת לעצמי מה אתם חושבים, ואני רוצה שתדעו שגם אני הייתי כזו. עד אותו הרגע, בכל פעם ש"עשיתי" הרפייה, לא הצלחתי באמת להרפות. כל הזמן חשבתי, אפילו קצת התעצבנתי, השתעממתי, רק רציתי שיגמר.
אבל הפעם הזו, תפסה אותי כנראה ברגע הנכון בחיים,
והתחושה היתה – מ ט ו ר פ ת.
רגיעה טובה כל כך, כמעט שינה,
ובפעם הראשונה חוויתי את מה שילווה אותי בסיום כל ההרפיות מאותו היום –
חיוך. לסיים את ההרפיה ופשוט חיוך מתפשט על הפנים, והוקרת תודה על הרגע הזה שניתן לך.
מה היה אותו הרגע – הזמן בחיים שבו פגשה אותי ההרפיה הראשונה?
הניסיון להכנס להריון עם עידו.
זה אמנם לא לקח כל כך הרבה זמן כשמסתכלים על זה אחורה, אבל זה לא משנה, זו היתה תקופה קשה כל כך! המוח היה עסוק בזה כל הזמן, הניסיון להבין מה אנחנו עושים לא נכון ואיך משפרים את זה, החיפוש הבלתי פוסק בגוגל, קריאה בפורומים של כניסה להריון, מחשבה בלתי פוסקת על סימפטומים של הריון ומה אני מרגישה, והאם זה סוף סוף זה.
וכל חודש, להתאכזב מחדש.
ואז מצאתי משהו שנתן לי מנוחה.
אין כמו יוגה.
מה איתכם? מה הזכרון הראשון שלכם מיוגה? זו היתה חוויה חיובית או שלילית? זה גרם לכם להמשיך לתרגל או לעזוב את זה במחשבה שזה לא מתאים לכם?
כתבו לי! אני רוצה לשמוע הכל!
מחבקת,
יעל.
